קרלה - מסע בעקבות האיורוודה

שנתיים חרשתי את מזרח אסיה. תאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, סרי לנקה והודו. שנתיים של חוויות,  נדודים, הפתעות, מאכלים, ריחות וטעמים. כמעט הכל על קצה המזלג. בופה אסיאתי בלתי נגמר. הרגשתי שהגיע זמן הקינוח. כזה שבוחרים אותו בקפידה, כי הגוף כבר לא יכול להכיל את העומס. רציתי מנוחה טעימה וקראלה נראתה לי כמו בחירה מוצלחת.

שנים רבות הכשרתי את עצמי כמטפל במקצועות המגע: בישראל למדתי עיסוי שבדי ועיסוי רקמות עמוק ובצ'יאנג מאי שבתאילנד, התמחיתי גם בעיסוי תאילנדי. היה ברור לי שהמקום הטוב ביותר לשלב בו את מנוחת הגוף והנפש יהיה בבירת העיסויים ההודית, שבקצה הדרום מערבי של תת היבשת.

קראלה היא לא רק המקום המועדף לקבל בו עיסוי טוב או ללמוד איך לעשות אותו, היא גם מציעה מבחר של חוויות תרבותיות ותיירותיות, והכל על רקע מגוון של נופים עוצרי נשימה. כל התפריט הזה מתובל באטרקציות אומנותיות, החל מהצגות תיאטרון, דרך ציורים על קירות ומדרכות ועד למופעי אומנויות לחימה.

נכנסתי לקראלה בשער הראשי – עיר הנמל קוצ'ין, שלחוף האוקיאנוס ההודי. זכרתי את בית הכנסת הקוצ'יני שבעיר הולדתי ראש העין  ואת הקהילה ההודית-יהודית של ילדותי. באופן טבעי מצאתי את עצמי ברחוב היהודים, שברובע העתיק של העיר. הקהילה היהודית עדיין שם, יעידו מגיני הדוד על סורגי החלונות והמזוזות בשערים. בקצה הרחוב בית הכנסת. הוא הוותיק ביותר בהודו ומשמש עד היום את אחת הקהילות העתיקות בעולם. ותיקי המתפללים התגאו בכך שראשוני היהודים הגיעו לכאן כסוחרים של המלך שלמה. הם שהביאו למזרח התיכון את בשורת התבלינים, השנהבים, הזהב והכסף ועל פי ספר מלכים, גם את הקופים והתוכים.

השפע הזה הוא שמשך למקום את סוחרי ארצות ערב ואירופה, מגלי ארצות כמו ואסקו דה גאמה, וגם מיסיונרים כמו סנט תומאס. כל אלה התקבלו בקראלה בברכה וברבות השנים הפכה העיר לסמל של עירוב תרבויות, סובלנות דתית ועמוד תווך מסחרי להודו כולה.

המגוון הזה משתקף גם בארכיטקטורה האקלקטית, הנותנת ביטוי לכל מדינות המוצא של אומת הסוחרים – כנסיות פורטוגזיות, ארמונות הולנדיים ורשתות דייג סיניות, לידן מצאתי עבודה זמנית במסעדת דגים הודית. במרחק של כמה דקות הליכה מצאתי לי גם בית בטבורו של הרובע העתיק, עם בוסתן שופע, באר מים בחצר ושכנים שקיבלו אותי בסבר פנים.

בבקרים התעוררתי לריחות תבשילי הקארי, שהלכו ומילאו את השכונה ככל שהתקרבה שעת הצהריים.  נהגתי ללגום את כוס הצ'אי המתובל של שחרית, בבית הקפה השכונתי בבניין קולוניאלי נמוך קומה. בעצלתיים המשכתי לעבודתי במסעדה הסמוכה לשוק הדגים.  לוקוס, פארידה, שרימפסים ומאכלי ים רבים מילאו את הדוכנים והמתינו לקהל התיירים לקראת ארוחת הצהריים. האירופאים התענגו על פירות ים, היפנים רכשו בתאווה את בשר הכריש וההודים חיפשו דווקא דגים קטנים – המתאימים במיוחד לתבשיל קארי חריף. על הגריל או בתבשיל, מטוגנים או אפויים, הלקוחות הגיעו למסעדה עם הסחורה הטרייה וקיבלו את הדגים בנוסח המועדף עליהם.

בשעות הערב נהניתי להגיע לתאטרון העירוני. אומנם אינני מבין את שפת המליאלאם המקומית, אך לא הייתי מוטרד. עמדתי לצפות במופע פנטומימה ייחודי רק לקראלה, קתקאלי שמו. בזמן שהקהל מילא את האולם, השחקנים (כולם גברים) ישבו על קידמת הבמה ומרחו את פניהם בצבעים עזים. מלכים בירוק, שדים באדום ונשים בצהוב. לצלילי מצלתיים רועמים, פתחה להקה שעמדה בצד הבמה בשירה אפית מתוך המיתולוגיה ההודית. מאבקים בין כוחות הטוב והרשע, סיפורי זימה ופיתוי או סיפור אהבתם של ראמה וסיטה קיבלו ביטוי בריקוד סוער, עשיר במימיקות ותנועות ידיים שהביאו את תורת הבעת הגוף לכדי שלמות.

שלוש פעמים בשבוע הגעתי לשיעורי מסאז' איורוודי במרכז ספא מסורתי. ניחוחות של תמצית שמן האלגום התפזרו באוויר הלח והדחוס. צלילים של נגינת סיטאר וחליל צד. תמונות ופסלים של אלים הודים עיטרו את הקירות. בתוך חדר העיסוי התאמנתי במרץ על התנועות הפשוטות: ליטוף, לישה ותיפוף. תנועות ארוכות, מכף רגל ועד ראש. חוזרות על עצמן פעמים רבות. כמעט ולא טיפלתי בשרירים כואבים, אלא בשיפור זרימת אנרגיית החיים בגוף. התורה המזרחית שואפת להגיע לאיזון בין יסודות הרוח, האש והמים בגוף ולנקות את הצ'אקרות באמצעות שמנים המופקים מצמחי מרפא ארומטיים.

מכל הטכניקות שלמדתי בשיעורי העיסוי, אהובה עליי במיוחד הייתה אומנות הכנת השמנים. על המדפים במחסן עמדו עשרות צנצנות ועליהם מדבקות. שמן שומשום לחימום הגוף, שמן קוקוס לקירור ושמן קיק לבעלי עור יבש. תמציות ג'ינג'ר, לבנדר, חרדל, אלגום, כורכום, זרעי אשכולית, אורגנו ועוד שמנים ארומטיים רבים בעלי שמות הודים סתומים. הבטתי בהן בסקרנות. הגורו אסף קוקטייל של תמציות צמחים ומהל אותם במיומנות של אשף עם שמן בסיסי על פי צורכי הפציינט. ביקשתי לחקור ההשפעות התרפויטיות של צמחי המרפא וקיבלתי כתובת של חווה, בהרים מחוץ לעיר.

מזג האוויר במונאר היה קר. הבריטים הקימו את העיירה בגובה 1,600 מ' כאשר ביקשו לברוח מהחום והלחות של מישור החוף בחודשי הקיץ. בחודשי החורף, לעומת זאת, הטמפרטורה ירדה עד כדי 13 מעלות. התחממתי בבגדים ארוכים ושוקולדים עבודת יד שנמכרו בשפע ברחוב הראשי של העיירה השלווה. לגמתי כוס תה מהביל על המרפסת באכסניה שבה התארחתי וצפיתי אל הנוף. מטעי תה הציפו את המדרונות סביב, ככל שהעין יכלה לראות. בין השיחים המוריקים התרוצצו קוטפות תה שחומות עור עטופות בסארי צבעוני. הן ליקטו במהירות את העלים הצעירים, השליכו לסל התלוי על כתפיהן ואחר נשאו אותם אל בית האריזה בלב המטע. עלי התה הטריים הושארו לייבוש באוויר הפתוח עד שהתחמצנו ושינו את צבעם לשחור כהה. בהמשך, עלי התה עברו ייבוש בתנורים, מוינו ונארזו בשקיות. בהודו התה מגיע בתפזורת, ובדרך כלל שותים אותו מתובל בקינמון, ציפורן, הל, ג'ינג'ר ופלפל. קוראים לזה צ'אי מסאלה, והמהדרין מוסיפים לו גם חלב.

האמת היא שטרם בואי לקראלה, לא ידעתי שהפלפל הוא צמח מטפס. גם לא שהקינמון מופק מקליפתו של גזע עץ או שווניל הוא סוג של סחלב. את כל זה גיליתי בחוות התבלינים אליה שלח אותי הגורו מקוצ'ין. סיירתי בין עצי פרי ותבלין מסודרים בערוגות, טעמתי מפרי הקקאו ושתיתי חליטת קרדמון וזנגביל- שניים מתוך התבלינים הרבים שקראלה תרמה לעולם. בחנות המזכרות הצטיידתי בתערובת מסאלה לתה ומבחר תמציות ארומטיות. לצידי בקופה עמד סוחר שרכש כמויות אדירות של תבלינים וצמחי מרפא. התעניינתי בנימוס מה תכליתה של סחורה זו? האיש האדיב הפנה אותי למאסטר של אומנות לחימה המשמש גם כרופא איורוודי באחד מכפרי האזור.

בחוג אומנות הלחימה התלמידים היו בנים בלבד, מגיל גן ועד לבוגרי תיכון. הצטרפתי לקבוצת המתחילים ויחד תרגלנו הנפות רגליים באוויר, ניתור לגובה וריצה למרחק קצר. בתום האימונים ישבנו לצפות בקבוצת המתקדמים. הם הפליאו בתרגילי אקרובטיקה שקראו תיגר על כוח המשיכה, הפגינו מיומנות רבה במגוון של כלי לחימה ונשקו לכפות רגליו של הגורו בתום כל שיעור. המאסטר התפאר באוזניי לאחר מכן, שתלמידיו יכולים להרוג אוייב בידיים חשופות באמצעות חמש מכות בלבד. אומנות לחימה זו נקראת קלאריפייט, ובדומה לתאטרון הקתקאלי, גם אותה ניתן לראות בקראלה בלבד.

לא רק להכות ולהרוג לומדים בבית הספר. אחת לכמה שנים המאסטר מכנס את בוגריו ומעביר להם סדנא בעיסוי ייחודי הנקרא אוריצ'יל. תמורת תשלום מיוחד, נאות המורה להעביר לי קורס פרטי מזורז. נכנסתי לכיתת העיסויים וציפיתי לראות את מיטת הטיפולים המוכרת. החדר היה ריק,  מלבד מחצלת קש פרוסה על הרצפה, שני חבלים משתלשלים מן התקרה וקערת שמן על חצובה. במהירה הסתבר לי שאת העיסוי אבצע עם כפות הרגליים בשעה שידיי נאבקות להיאחז בחבלים התלויים. הטכניקה דרשה אימונים רבים. מדי יום עם הנץ החמה ביצעתי תרגילי נשימות ושיווי משקל, המשכתי לאימונים עם קבוצת המתחילים ולקראת ערביים תירגלתי את המסאז' יוצא הדופן.

בימים החופשיים הייתי מטייל בשמורת הטבע פרייאר הסמוכה. יערות טרופיים ירוקי-עד, מישורי דשא רחבי ידיים ואגם מים מתוקים סביבו התכנסו חיות הבר בשעות הבוקר והערביים. סיירתי בשבילים בין מטעי גומי, קינמון וקפה וביקרתי במקדש הינדי שהשתמר היטב. מדי פעם הגיעו קבוצות תיירים לשמורה והצטרפתי אליהם לסיור בג'יפים. קיוויתי לראות את משפחת הטיגריסים הנדירה שחיה בשמורה, אך לצערי, זוהי חיה ביישנית ודרוכה ולכן קשה לצפות בה.

הייתי נשאר כאן עוד ימים רבים, אלמלא הזמן דחק בי. מועד הטיסה קרב ובא והגיעה השעה לחזור הביתה. ירדתי חזרה למישור החוף, שבע משלל החוויות שעברתי. עמדתי לסיים את הקינוח בקראלה והגיעה שעתו של  הדובדבן שבקצפת. שייט בארץ המים הסכורים. התארחתי בבית סירה מהודר שהפליג בניחותא בין נהרות, אגמים, לגונות ורשת סבוכה של תעלות המחברות ביניהם. חלפתי על פני כפרים זעירים ושדות אורז, עצי מנגו, דקלי קוקוס, מטעי בננות ועצי ג'אקה על פירותיהם הענקים הצומחים מתוך הגזע ממש. באופק נשקפו כנסיות שצלביהן התנוססו מעל הצמחייה הסבוכה, מקדשים הינדים וצריחים של מסגדים. פה ושם היה אפשר לראות חקלאים זריזים מטפסים על דקלי הקוקוס, קוטפים את פירותיהם או חותכים בהם בכדי ללקט את הצוף שיהפוך לליקר טבעי. במקום אחר נראיתה אישה כובסת במי הנחל או רועה המוביל אחריו להקת אווזים. אזור של שקט ושלווה פסטורלית השונה כל כך מנופיה הצפופים והסואנים של הודו.

מפלי איגוואסו

לפני שנים רבות בארץ טרופית רחוקה, חי לו שבט אינדיאנים אשר נאלץ להקריב מדי שנה את אחת מבנותיו כמנחה לאלת הנהר. באחת השנים הגיע תורה של נאיפי, היפה בבנות השבט, להיות הקורבן, אך טרובה, הלוחם האמיץ שהיה מאוהב בה, סרב להשלים עם רוע הגזירה, חטף אותה ויחד שטו במורד הנהר, בורחים מאימת הגורל. אלת הנהר הזועמת ידעה על המזימה ובעודם שטים, חתכה את הנהר לשניים, הפכה את עצמה ללוע השטן והשליכה את הנאהבים למצולות. וכך נוצרו להם המפלים היפים בתבל, המפלים של איגוואסו.

בעקבות מבקרים רבים, גם אני ביקשתי לחזות במפלים אשר נבחרו לא מזמן לאחד משבעת פלאי הטבע של תבל. לעולם לא אשכח את הביקור הראשון שלי שם. אף על פי ששמעתי עליהם מסיפורים של מטיילים, ראיתי תמונות ואף צפיתי בסרטי וידיאו, כאשר ירדתי מהאוטובוס בצד הברזילאי ופסעתי בשביל בין עצי הג'ונגל, נותרתי המום. מולי התגלה המחזה היפה ביותר שראו עיניי: למעלה ממאתיים מפלים הניטחים מגובה רב בעוצמה, סביבם יערות גשם עבותים ומוריקים ומאות ציפורים אשר חגות מעל. נאלצתי להחזיק חזק חזק את הלסת שנשמטה מפי וגם אחרי ששפשפתי את עיניי הנוף המרהיב נותר על כנו, מוכיח אותי שאינני חולם.

מאז הספקתי לבקר במפלים שבגבול בין ארגנטינה לברזיל עוד פעמים רבות, ודומה כי יופיים רק הולך ומשתבח עם השנים, אולי משום שכבר למדתי להכיר את כל פינות החמד והאטרקציות הרבות שבאזור.

שבילי הליכה מוגבהים מאפשרים ללכת ממש בין פלגי המים ממש מעל המפלים ולצפות בהם מכל זווית אפשרית. עוצמתי במיוחד הוא השביל הנמתח מעל נהר האיגוואסו ומוביל הישר אל לוע השטן – מפל דמוי פרסה ברוחב 700 מ' וגובה של 82 מ' שעושים אותו לגבוה והמרשים מבין כל המפלים. דרך מאתגרת נוספת לחוות את המפלים היא באמצעות שיט בסירות קומנדו שמוביל הישר אל תוך המפלים ולא מותיר פינה יבשה אחת בבגדים.  אם דרך היבשה ודרך הנהר אינן מספקות, אפשר לראות את המפלים גם מהאוויר- לא אחת מזהים בשמיים הליקופטרים חגים גבוה מעל המפלים וכך שמתגלה מלוא עוצמתם ותפארתם.

בשעות הלילה, כאשר חשיכה יורדת על משולש הגבולות של ברזיל, פראגאווי וארגנטינה, העיר פוז דו איגוואסו מתעוררת לחיים. העיר, אשר שוכנת במחוז פראנה של ברזיל, משמשת כבסיס לטיולים באזור, ובאחד ממועדוני הלילה המפורסמים שלה להקת רקדנים מוכשרת מציגה מופע ריקודים ססגוני של מדינות אמריקה הלטינית: מקצב התופים של הסמבה ועד לאלגנטיות של הטנגו, מסלסה חושנית ועד לאומנות הלחימה של הקפוארה.

יום אחד אינו מספיק לגלות את כל האטרקציות שיש לסביבה להציע. אומנם מרבית המפלים נמצאים בארגנטינה, אבל הנוף המרהיב ביותר נשקף דווקא מן הצד הברזילאי. צד זה הוא קל יותר להליכה ובו שביל מרכזי אחד עם מרפסות לתצפית פנורמית על למעלה מ-2 ק"מ של מפלי מים.  עוד בצד הברזילאי אפשר להמשיך ולנסוע לסכר איטאיפו, שהיה עד לפני כמה שנים הגדול מסוגו בעולם. הסכר נבנה על נהר פראנה (שאיגוואסו הוא אחד מיובליו), יצר אגם מלאכותי ענק ומספק כרבע מתפוקת החשמל של ברזיל ו-90% מתפוקת החשמל של פראגוואי השכנה. כאשר האגם עולה על גדותיו, משחררים מים במגלשה שסמוכה לסכר, ורק המים שזורמים במגלשה ימלאו את הכנרת שלנו בתוך ימים בודדים...

מאז הפעם הראשונה, ביקרתי במפלי האיגוואסו עוד פעמים רבות, צעדתי בשבילים בין אגמים, נהרות ועצי הג'ונגל המוריקים, ובכל פעם מחדש יופיים של המפלים מצליח לרגש ולהרטיט, כאילו אלת הנהר מסרבת להרפות מכעסה כאשר המים ניטחים בעוצמה מכל עבר. לעיתים, כאילו לא די בכל היופי המושלם הזה, מפציעה לה קשת צבעונית בין רסיסי המפלים וקרני השמש. זקני השבט עדיין מוכנים להשבע שברגעים אלה ממש טרובה ונאיפי מצליחים להתאחד שוב במצולות. 

טיול בהר אולימפוס

הר האולימפוס, מקום משכנם של האלים במיתולוגיה היוונית, הוא גם בסיס לטיולים בחיק הטבע, בין יערות אורנים ופריחת רקפות, בין פסגות מושלגות ובין פלגי נחל מוריקים.
הר האולימפוס מתנסה לגובה של 2,917 מ' מעל פני הים והוא הגבוה בהרי יוון. הוא שוכן ממש על שפת הים האגאי, ולרגליו פרוסה העיירה ליטוחורו (Litochoro) שמשמשת כמקום המפגש לכל חובבי ההר.

מליטוחורו הדרך מעפילה אל פריוניה (Prionia) שבגובה של 1,100 מ'. פריוניה מהווה את הבסיס לטיולים סביב ההר. ניתן לעלות לפסגתו במסלול טיפוס של יומיים ובדרך ללון בבקתות מטפסים. אני דווקא בוחר להתמקד בדרך פחות שכיחה ונפוצה, והיא המסלול בין פריוניה לשרידי מנזר איוס דיוניסיו (Agios Dionisou).
תחילה, ניתן להצטייד בפרינויה ולמלא את הבקבוקים במי מעיינות קרירים ולאכול ולשתות בבקתת העץ המחוממת שמציעה מבחר מאכלים אופיינים: סלט הכפר (סלט יווני חתוך גס גם גבינת פטה מקומית והרבה שמן זית), צזיקי, מאכלי עוף ובשר, ומביני העניין ממליצים לא לפספס את הסרדינים המטוגנים.

בגשר עץ קטן מימין למגרש החנייה מתחיל המסלול. עד מהירה מגלים את שאון פכפוך המים במפלים קטנים, ונכנסים אל תוך היער העבות. מהלכים בין פלגי נחל ועולים על גשרים מעץ החוצים אותו כשעה קלה בטרם הדרך מובילה אותנו אל שרידיו של מנזר שהקים הנזיר איוס דיוניסו לאחר צאתו את מטאורה על מנזריה התלויים, ובחר במקום היפה והשליו הזה לבנות את מנזרו. כיום, המנזר המודרני שוכן על הכביש הראשי היוצא מליטוחורו והגישה אליו קלה, אבל במנזר המקורי, שקירותיו עוד נותרו עומדים על תילם, מתגלים פסיפסים יפהפיים ושרידים לארכיטקטורה ביזנטית.
בסמוך למנזר עומד תיאולוגוס ומוכר את מרכולתו לעולים לרגל ולתיירים הרבים שפוקדים את האזור, הוא מציע את מיטב המרמלדות והדבש שמייצרים נזירי האזור וממנו מתפרנסים. כמו כן, ניתן למצוא מבחר ספרי תיירות שחוקים וספרי אורתודכסיים.



המסלול בדרגת קושי קל-בינוני
כשעה וחצי, עקבו אחרי הסימונים האדומים בשביל היורד מפריוניה