קרלה - מסע בעקבות האיורוודה

שנתיים חרשתי את מזרח אסיה. תאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, סרי לנקה והודו. שנתיים של חוויות,  נדודים, הפתעות, מאכלים, ריחות וטעמים. כמעט הכל על קצה המזלג. בופה אסיאתי בלתי נגמר. הרגשתי שהגיע זמן הקינוח. כזה שבוחרים אותו בקפידה, כי הגוף כבר לא יכול להכיל את העומס. רציתי מנוחה טעימה וקראלה נראתה לי כמו בחירה מוצלחת.

שנים רבות הכשרתי את עצמי כמטפל במקצועות המגע: בישראל למדתי עיסוי שבדי ועיסוי רקמות עמוק ובצ'יאנג מאי שבתאילנד, התמחיתי גם בעיסוי תאילנדי. היה ברור לי שהמקום הטוב ביותר לשלב בו את מנוחת הגוף והנפש יהיה בבירת העיסויים ההודית, שבקצה הדרום מערבי של תת היבשת.

קראלה היא לא רק המקום המועדף לקבל בו עיסוי טוב או ללמוד איך לעשות אותו, היא גם מציעה מבחר של חוויות תרבותיות ותיירותיות, והכל על רקע מגוון של נופים עוצרי נשימה. כל התפריט הזה מתובל באטרקציות אומנותיות, החל מהצגות תיאטרון, דרך ציורים על קירות ומדרכות ועד למופעי אומנויות לחימה.

נכנסתי לקראלה בשער הראשי – עיר הנמל קוצ'ין, שלחוף האוקיאנוס ההודי. זכרתי את בית הכנסת הקוצ'יני שבעיר הולדתי ראש העין  ואת הקהילה ההודית-יהודית של ילדותי. באופן טבעי מצאתי את עצמי ברחוב היהודים, שברובע העתיק של העיר. הקהילה היהודית עדיין שם, יעידו מגיני הדוד על סורגי החלונות והמזוזות בשערים. בקצה הרחוב בית הכנסת. הוא הוותיק ביותר בהודו ומשמש עד היום את אחת הקהילות העתיקות בעולם. ותיקי המתפללים התגאו בכך שראשוני היהודים הגיעו לכאן כסוחרים של המלך שלמה. הם שהביאו למזרח התיכון את בשורת התבלינים, השנהבים, הזהב והכסף ועל פי ספר מלכים, גם את הקופים והתוכים.

השפע הזה הוא שמשך למקום את סוחרי ארצות ערב ואירופה, מגלי ארצות כמו ואסקו דה גאמה, וגם מיסיונרים כמו סנט תומאס. כל אלה התקבלו בקראלה בברכה וברבות השנים הפכה העיר לסמל של עירוב תרבויות, סובלנות דתית ועמוד תווך מסחרי להודו כולה.

המגוון הזה משתקף גם בארכיטקטורה האקלקטית, הנותנת ביטוי לכל מדינות המוצא של אומת הסוחרים – כנסיות פורטוגזיות, ארמונות הולנדיים ורשתות דייג סיניות, לידן מצאתי עבודה זמנית במסעדת דגים הודית. במרחק של כמה דקות הליכה מצאתי לי גם בית בטבורו של הרובע העתיק, עם בוסתן שופע, באר מים בחצר ושכנים שקיבלו אותי בסבר פנים.

בבקרים התעוררתי לריחות תבשילי הקארי, שהלכו ומילאו את השכונה ככל שהתקרבה שעת הצהריים.  נהגתי ללגום את כוס הצ'אי המתובל של שחרית, בבית הקפה השכונתי בבניין קולוניאלי נמוך קומה. בעצלתיים המשכתי לעבודתי במסעדה הסמוכה לשוק הדגים.  לוקוס, פארידה, שרימפסים ומאכלי ים רבים מילאו את הדוכנים והמתינו לקהל התיירים לקראת ארוחת הצהריים. האירופאים התענגו על פירות ים, היפנים רכשו בתאווה את בשר הכריש וההודים חיפשו דווקא דגים קטנים – המתאימים במיוחד לתבשיל קארי חריף. על הגריל או בתבשיל, מטוגנים או אפויים, הלקוחות הגיעו למסעדה עם הסחורה הטרייה וקיבלו את הדגים בנוסח המועדף עליהם.

בשעות הערב נהניתי להגיע לתאטרון העירוני. אומנם אינני מבין את שפת המליאלאם המקומית, אך לא הייתי מוטרד. עמדתי לצפות במופע פנטומימה ייחודי רק לקראלה, קתקאלי שמו. בזמן שהקהל מילא את האולם, השחקנים (כולם גברים) ישבו על קידמת הבמה ומרחו את פניהם בצבעים עזים. מלכים בירוק, שדים באדום ונשים בצהוב. לצלילי מצלתיים רועמים, פתחה להקה שעמדה בצד הבמה בשירה אפית מתוך המיתולוגיה ההודית. מאבקים בין כוחות הטוב והרשע, סיפורי זימה ופיתוי או סיפור אהבתם של ראמה וסיטה קיבלו ביטוי בריקוד סוער, עשיר במימיקות ותנועות ידיים שהביאו את תורת הבעת הגוף לכדי שלמות.

שלוש פעמים בשבוע הגעתי לשיעורי מסאז' איורוודי במרכז ספא מסורתי. ניחוחות של תמצית שמן האלגום התפזרו באוויר הלח והדחוס. צלילים של נגינת סיטאר וחליל צד. תמונות ופסלים של אלים הודים עיטרו את הקירות. בתוך חדר העיסוי התאמנתי במרץ על התנועות הפשוטות: ליטוף, לישה ותיפוף. תנועות ארוכות, מכף רגל ועד ראש. חוזרות על עצמן פעמים רבות. כמעט ולא טיפלתי בשרירים כואבים, אלא בשיפור זרימת אנרגיית החיים בגוף. התורה המזרחית שואפת להגיע לאיזון בין יסודות הרוח, האש והמים בגוף ולנקות את הצ'אקרות באמצעות שמנים המופקים מצמחי מרפא ארומטיים.

מכל הטכניקות שלמדתי בשיעורי העיסוי, אהובה עליי במיוחד הייתה אומנות הכנת השמנים. על המדפים במחסן עמדו עשרות צנצנות ועליהם מדבקות. שמן שומשום לחימום הגוף, שמן קוקוס לקירור ושמן קיק לבעלי עור יבש. תמציות ג'ינג'ר, לבנדר, חרדל, אלגום, כורכום, זרעי אשכולית, אורגנו ועוד שמנים ארומטיים רבים בעלי שמות הודים סתומים. הבטתי בהן בסקרנות. הגורו אסף קוקטייל של תמציות צמחים ומהל אותם במיומנות של אשף עם שמן בסיסי על פי צורכי הפציינט. ביקשתי לחקור ההשפעות התרפויטיות של צמחי המרפא וקיבלתי כתובת של חווה, בהרים מחוץ לעיר.

מזג האוויר במונאר היה קר. הבריטים הקימו את העיירה בגובה 1,600 מ' כאשר ביקשו לברוח מהחום והלחות של מישור החוף בחודשי הקיץ. בחודשי החורף, לעומת זאת, הטמפרטורה ירדה עד כדי 13 מעלות. התחממתי בבגדים ארוכים ושוקולדים עבודת יד שנמכרו בשפע ברחוב הראשי של העיירה השלווה. לגמתי כוס תה מהביל על המרפסת באכסניה שבה התארחתי וצפיתי אל הנוף. מטעי תה הציפו את המדרונות סביב, ככל שהעין יכלה לראות. בין השיחים המוריקים התרוצצו קוטפות תה שחומות עור עטופות בסארי צבעוני. הן ליקטו במהירות את העלים הצעירים, השליכו לסל התלוי על כתפיהן ואחר נשאו אותם אל בית האריזה בלב המטע. עלי התה הטריים הושארו לייבוש באוויר הפתוח עד שהתחמצנו ושינו את צבעם לשחור כהה. בהמשך, עלי התה עברו ייבוש בתנורים, מוינו ונארזו בשקיות. בהודו התה מגיע בתפזורת, ובדרך כלל שותים אותו מתובל בקינמון, ציפורן, הל, ג'ינג'ר ופלפל. קוראים לזה צ'אי מסאלה, והמהדרין מוסיפים לו גם חלב.

האמת היא שטרם בואי לקראלה, לא ידעתי שהפלפל הוא צמח מטפס. גם לא שהקינמון מופק מקליפתו של גזע עץ או שווניל הוא סוג של סחלב. את כל זה גיליתי בחוות התבלינים אליה שלח אותי הגורו מקוצ'ין. סיירתי בין עצי פרי ותבלין מסודרים בערוגות, טעמתי מפרי הקקאו ושתיתי חליטת קרדמון וזנגביל- שניים מתוך התבלינים הרבים שקראלה תרמה לעולם. בחנות המזכרות הצטיידתי בתערובת מסאלה לתה ומבחר תמציות ארומטיות. לצידי בקופה עמד סוחר שרכש כמויות אדירות של תבלינים וצמחי מרפא. התעניינתי בנימוס מה תכליתה של סחורה זו? האיש האדיב הפנה אותי למאסטר של אומנות לחימה המשמש גם כרופא איורוודי באחד מכפרי האזור.

בחוג אומנות הלחימה התלמידים היו בנים בלבד, מגיל גן ועד לבוגרי תיכון. הצטרפתי לקבוצת המתחילים ויחד תרגלנו הנפות רגליים באוויר, ניתור לגובה וריצה למרחק קצר. בתום האימונים ישבנו לצפות בקבוצת המתקדמים. הם הפליאו בתרגילי אקרובטיקה שקראו תיגר על כוח המשיכה, הפגינו מיומנות רבה במגוון של כלי לחימה ונשקו לכפות רגליו של הגורו בתום כל שיעור. המאסטר התפאר באוזניי לאחר מכן, שתלמידיו יכולים להרוג אוייב בידיים חשופות באמצעות חמש מכות בלבד. אומנות לחימה זו נקראת קלאריפייט, ובדומה לתאטרון הקתקאלי, גם אותה ניתן לראות בקראלה בלבד.

לא רק להכות ולהרוג לומדים בבית הספר. אחת לכמה שנים המאסטר מכנס את בוגריו ומעביר להם סדנא בעיסוי ייחודי הנקרא אוריצ'יל. תמורת תשלום מיוחד, נאות המורה להעביר לי קורס פרטי מזורז. נכנסתי לכיתת העיסויים וציפיתי לראות את מיטת הטיפולים המוכרת. החדר היה ריק,  מלבד מחצלת קש פרוסה על הרצפה, שני חבלים משתלשלים מן התקרה וקערת שמן על חצובה. במהירה הסתבר לי שאת העיסוי אבצע עם כפות הרגליים בשעה שידיי נאבקות להיאחז בחבלים התלויים. הטכניקה דרשה אימונים רבים. מדי יום עם הנץ החמה ביצעתי תרגילי נשימות ושיווי משקל, המשכתי לאימונים עם קבוצת המתחילים ולקראת ערביים תירגלתי את המסאז' יוצא הדופן.

בימים החופשיים הייתי מטייל בשמורת הטבע פרייאר הסמוכה. יערות טרופיים ירוקי-עד, מישורי דשא רחבי ידיים ואגם מים מתוקים סביבו התכנסו חיות הבר בשעות הבוקר והערביים. סיירתי בשבילים בין מטעי גומי, קינמון וקפה וביקרתי במקדש הינדי שהשתמר היטב. מדי פעם הגיעו קבוצות תיירים לשמורה והצטרפתי אליהם לסיור בג'יפים. קיוויתי לראות את משפחת הטיגריסים הנדירה שחיה בשמורה, אך לצערי, זוהי חיה ביישנית ודרוכה ולכן קשה לצפות בה.

הייתי נשאר כאן עוד ימים רבים, אלמלא הזמן דחק בי. מועד הטיסה קרב ובא והגיעה השעה לחזור הביתה. ירדתי חזרה למישור החוף, שבע משלל החוויות שעברתי. עמדתי לסיים את הקינוח בקראלה והגיעה שעתו של  הדובדבן שבקצפת. שייט בארץ המים הסכורים. התארחתי בבית סירה מהודר שהפליג בניחותא בין נהרות, אגמים, לגונות ורשת סבוכה של תעלות המחברות ביניהם. חלפתי על פני כפרים זעירים ושדות אורז, עצי מנגו, דקלי קוקוס, מטעי בננות ועצי ג'אקה על פירותיהם הענקים הצומחים מתוך הגזע ממש. באופק נשקפו כנסיות שצלביהן התנוססו מעל הצמחייה הסבוכה, מקדשים הינדים וצריחים של מסגדים. פה ושם היה אפשר לראות חקלאים זריזים מטפסים על דקלי הקוקוס, קוטפים את פירותיהם או חותכים בהם בכדי ללקט את הצוף שיהפוך לליקר טבעי. במקום אחר נראיתה אישה כובסת במי הנחל או רועה המוביל אחריו להקת אווזים. אזור של שקט ושלווה פסטורלית השונה כל כך מנופיה הצפופים והסואנים של הודו.